AZE Israel
צעירים באזרבייג’ן מוציאים כסף בבתי קפה, בקולנוע ובבילויים משום שאינם רואים אפשרות לחסוך לדירה משלהם. מסעדות מלאות אינן כשלעצמן הוכחה לרווחת התושבים, סבור הכלכלן נאטיג ג’פרלי.
לדבריו, מאחורי הפעילות הצרכנית עשויה להסתתר אכזבה: אדם עובד ומקבל שכר, אך מבין שרכישות גדולות נותרות מחוץ להישג ידו.
“אדם מקבל 1,000-1,200 מאנאט ומבין שבכסף הזה לא יוכל לקנות דירה או מכונית. אם ההורים והסבים לא יעזרו, כמעט שאין גישה לנדל”ן”, אמר.
הכלכלן הסביר שבמצב כזה משתנה היחס לחיסכון. אם הכסף שנחסך בכל חודש אינו מקרב לרכישת בית, האדם מעדיף להוציאו על הנאות זמינות.
“צעיר מקבל את ה-1,000-1,200 מאנאט שלו, עובד חמישה ימים וביום החופשי הולך לבית קפה או לקולנוע. הוא חושב: אחסוך 200 מאנאט בחודש, ומה זה ישנה?” אמר ג’פרלי.
לדבריו, טעות לראות בהתנהגות זו רק קלות דעת או חוסר יכולת לנהל כסף. ייתכן שהאדם חדל לראות קשר בין חיסכון כיום לבין שיפור חייו בעתיד.
“אנשים מתחילים לחיות את היום, כי הם מאבדים תקווה לעתיד”, הדגיש.
הוא ציין שמגמה דומה קיימת גם באירופה. כדוגמה הזכיר צעיר שמרוויח 2,500 אירו ומשלם כ-1,000 אירו לשכירות. כשמחיר הדירה שהוא בוחן הוא 600-700 אלף אירו, רכישתה נראית בלתי אפשרית.
ניידות היא גורם נוסף: צעירים מוכנים לעבור למדינה אחרת לשם עבודה משתלמת יותר ופחות קשורים למקום מסוים.
אולם באזרבייג’ן, להערכת ג’פרלי, הפער בין השכר למחירי הנדל”ן חריף במיוחד. הוא סבור שמחירי הדיור בבאקו מתקרבים למחירים במדינות אירופיות מסוימות, בעוד ההכנסות מגבילות מאוד את יכולת הקונים.
הכלכלן קושר זאת להיחלשות רחבה יותר של מעמד הביניים. עבודה אמורה לאפשר תכנון של רכישת דירה, הקמת משפחה והולדת ילדים; לרבים, גם תעסוקה יציבה אינה מקנה עוד ביטחון כזה.
לכן, לדבריו, בתי קפה ומסעדות מלאים יכולים להתקיים לצד היעדר חסכונות ודיור בלתי נגיש: אנשים מרשים לעצמם הוצאות קטנות כיום, כי אינם מאמינים שוויתור עליהן יפתור את בעיית הדירה.
מקור: Вести Баку