AZE Israel | מאמר מערכת בתרגום מ-Вести Баку
ביחסים עם טורקיה התרגלנו לטשטש מחלוקות. לבחור מילים רכות, להסביר הצהרות חריפות בפוליטיקה פנימית ולייחס טון מטיף לרגשנותם של אישים מסוימים. אבל בעשור האחרון השתנו כללי השיח הפוליטי בטורקיה עצמם. סיסמאות אחווה כבר אינן מסתירות את חוסר ההבנה הגובר.
לתהליך יש הגדרה בלתי נעימה: נסיגה מחשבתית של הסביבה הפוליטית. בהנהגת מפלגת הצדק והפיתוח מתחזקת התפיסה שעוצמת המדינה מקנה עליונות מוסרית, שרטוריקה דתית מחליפה טיעונים ושמחלוקת מחייבת בדיקת נאמנות.
זו הערכה של הכיוון הפוליטי. החברה הטורקית מגוונת בהרבה מהתמונה שמנסה להציג מפלגת השלטון. משום כך מצער במיוחד לראות את הפוטנציאל האינטלקטואלי והציבורי העצום של המדינה מתנגש במערכת פוליטית הסובלנית פחות ופחות לקול עצמאי.
הבעיה כבר חורגת מרשמים אישיים. דו”ח הנציבות האירופית ל-2025 מצביע על נסיגה בשלטון החוק ובשלטון המקומי, לחץ על חופש הביטוי ושאלות חמורות בדבר עצמאות מערכת המשפט, על רקע רדיפת פוליטיקאים מהאופוזיציה, עיתונאים ופעילי חברה אזרחית.
אפשר להתווכח עם בריסל, לחשוד בבררנותה ולהעלות טענות נגדה. אבל הוויכוחים אינם משיבים לשאלה המרכזית: מדוע מדינה הבטוחה בכוחה צריכה לפחד מתחרות פוליטית ומדיון חופשי?
מפלגת הצדק והפיתוח מציגה זמן רב מדי התחזקות של השלטון כהתחזקות המדינה. אין ביניהן שוויון אוטומטי. כשקשה יותר להתנגד להנהגה, ההחלטות אינן נעשות חכמות יותר. כשהשאלות הלא נוחות נדחקות מהמרחב הציבורי, הבעיות עצמן נשארות.
גם לשינוי החוקתי יש משמעות. ועדת ונציה הזהירה כבר בהערכת רפורמת 2017 מפני סיכונים לעצמאות השופטים. החששות נגעו למנגנונים מסוימים של הרכבת גופים המשפיעים על מינוי שופטים, קידומם ואחריותם המשמעתית.
לאזרבייג’ן זה חשוב מסיבה משלה: התרבות הפוליטית של בעלת ברית משפיעה על אופן השיח איתנו. כששלטון מתרגל בביתו לראות בעצמו שומר הערכים הנכונים היחידים, מתעורר הפיתוי לייצא את התפקיד מעבר לגבול. קרבת השפה, ההיסטוריה והתרבות נהפכת בקלות לזכות משוערת להדריך שכנים.
אבל אזרבייג’ן קובעת בעצמה את חייה הציבוריים. אופייה החילוני, היחסים בין דת לבית הספר, קשריה הדיפלומטיים והאינטרסים הלאומיים שלה אינם זקוקים לאישור אידיאולוגי מחוגים מפלגתיים בטורקיה.
אחווה אינה רישיון לאפוטרופסות.
מסוכן במיוחד ההרגל להפוך דת לכלי לשיפוט פוליטי של חברה אחרת. אמונת האדם ראויה לכבוד. ניסיון מפלגתי לדבר בשם כלל המאמינים ראוי לשאלות. מי נתן לפוליטיקאים ייצוג כזה? מדוע פרשנותם צריכה להיות אמת המידה למדינה אחרת?
על אזרבייג’ן לסמן את הגבול בשקט ובעקביות. אחרת כל שתיקה תיצור ציפייה לוויתור הבא.
גם לנו יש אחריות. אנחנו עצמנו הרגלנו את המרחב הציבורי למחשבה ששיחה ביקורתית על טורקיה כמעט אינה ראויה. ביקורת על מדיניות המפלגה עלולה להתפרש כפגיעה בברית. אי-הסכמה עם אישיות טורקית מחייבת הסברים ארוכים על נאמנותנו.
הסדר הזה נוח למי שרוצים לדבר בשם האחווה וליהנות מחסינות מביקורת. ליחסים עצמם הוא מזיק: הכעס מצטבר והאפשרות לדבר עליו בגלוי מצטמצמת.
לתמיכת טורקיה באזרבייג’ן חשיבות עצומה. דווקא לכן היחסים ראויים ליותר כנות. הכרת תודה אינה התחייבות נצחית להסכים לכל מסר פוליטי או אידיאולוגי מאנקרה.
גם אין לאפשר למפלגה אחת לנכס לעצמה את טורקיה כולה. אי-הסכמה עם דרכה של מפלגת הצדק והפיתוח מתיישבת עם כבוד לעם הטורקי, להיסטוריה שלו, לתרבותו ולמסורתו הרפובליקנית. בטורקיה עצמה יש תפיסות שונות של עתיד המדינה. הכרה בגיוון הזה היא התייחסות רצינית אליה.
מה שמדאיג אותנו בעיקר הוא הפער הגדל בין שפת הברית לשפת ההטפה האידיאולוגית. בראשונה שתי מדינות מתאמות אינטרסים. בשנייה מניחה אחת שהיא יודעת טוב יותר כיצד על האחרת לחיות.
קשה יותר ויותר לטשטש את הפער. וגם אין סיבה לעשות זאת.
אזרבייג’ן זקוקה לטורקיה חזקה המסוגלת לכבד את עצמאות בעלת בריתה. והיחסים זקוקים לשיחה שבה הקרבה מאפשרת לומר את האמת, ואינה מחייבת להסתירה.
מקור: Вести Баку